לעבד את שאבד: איך בוחרים באֵבֶל?

אנחנו מתאבלים על ארץ שעזבנו, על אדם שאהבנו וכבר לא, על נישואים שכשלו, על יכולת שאיבדנו או חלום שהתנפץ. איך מתמודדים טוב יותר עם אובדן ואֵבֶל?

החודשים האחרונים הביאו איתם לחיים שלנו קשיים שלא דמיינו ושחודרים למעגלים שונים, מהלחץ הישיר של המלחמה עצמה, החדשות, התמונות, המקרים הקשים, ועד השגרה הפרטית של החיים האישיים שלנו – בנישואים, בעבודה, בחלומות, בהורות, בבדידות.

לצד זאת – ולפעמים קצת קשה לנו להודות בזה – כמו דברים קשים אחרים, מלחמה מביאה איתה גם סוג של התעוררות, והבנה מחודשת של מה חשוב יותר ומה פחות.

היא מחדדת את הקשר בין החיים למוות, אך עוד לפני כן, היא מזכירה לנו שהחיים שלנו הם עניין של החלטה. ובתוכם, ברגעי משבר וברגעי השגרה, יש לנו יותר מקום להחלטה ממה שלפעמים נדמה. אחד מהמקומות האלה שיש לנו שליטה עליהם אבל לרוב נדמה לנו שאין, הוא הרגש.

אנחנו חיים בתרבות ששמה את הרגש בעולם אמורפי ומחוץ לשליטתנו, אבל יש לנו יותר שליטה ברגשות שלנו ממה שלמדנו לחשוב. ולפעמים, לחשוב שהרגשות שלנו הם מחוץ לשליטתנו זה משהו שעובד לטובתנו, לכאורה. זה הרי מאפשר לנו לברוח מאחריות, לברוח מהקושי והמאמץ שכרוך בניווט הספינה שלנו בעין הסערה. אנחנו נותנים לים לעשות את שלו. בשלבים קיצוניים יותר אנחנו קופאים ממש ונעשים פסיביים.

אחד המצבים הנפשיים הכי מודחקים אצל בני אדם הוא אֵבֶל. אֵבֶל הוא האורח שאנחנו הכי פחות מעוניינים להכניס הביתה. להסכים להיכנס לתוך אֵבֶל ולכאוב את האובדנים שאנחנו חווים כרגע זו אחת העבודות הכי מאתגרות שאנחנו יכולים לעשות. אבל גם הכי מתגלמות, כי היא מחזקת בתוכנו שרירים חשובים, וגם, בעיקר, מקרבת אותנו אל עצמנו.

אנחנו לא תמיד רוצים להיות קרובים לעצמנו, ולפעמים המרחק הזה הוא גם טוב לנו. אבל לפעמים המרחק הזה מתחיל להפריע ולדפוק חזק יותר בדלת. ה”שקט” של ההדחקה מתחיל להיות מעיק, והרגש מנסה לקבל את תשומת הלב שלנו בכל מיני דרכים.

גם בשלב זה נוכל להמשיך להדחיק. למעשה, תמיד נוכל להמשיך להדחיק. כדי לפתוח את הדלת נצטרך להחליט לפתוח את הדלת. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו – והדלת לא תיפתח מעצמה.

נצטרך לבחור באֵבֶל. להחליט לתת לעצמנו את הזמן להתאבל. בתוך זה, נצטרך להעמיד את עצמנו באומץ ובכוונה אמיתית מול כמה אמיתות שלרוב אנחנו מדחיקים: יש דברים שאינם בידיים שלנו; דברים, גם מערכות יחסים, גם שגרה בסיסית, גם החיים עצמם – הם ברי-חלוף (זו ידיעה שאנחנו כביכול מחזיקים בה כל חיינו הבוגרים, אבל גם מדחיקים אותה לחלוטין, מסיבות שונות, חלקן חשובות לחלימת חלומות ותכנון תכניות קדימה); עבודה קשה, כוונות טובות וכל הרצון שבעולם לא מבטיחים לנו דבר ולא הופכים דבר לנצחי ובלתי-מנוצח; אֵבֶל הוא לא מצב שאפשר באמת להתחמק ממנו וגם לא מצב שאי-פעם לחלוטין נגמר – דבר שהיה מאוד חשוב לנו, תמיד יכאב לנו שאבד, וזה בסדר.

זה יכול לעזור אם ניקח בחשבון שיש בעולם תרבויות שיודעות להתמודד עם אֵבֶל טוב יותר ויש פחות. גם כאן נצטרך במודע להבין איפה אם נולדנו באלה שפחות (כמו אלה שמקדשות את הצעירות, או מחברות בין הצלחה של דבר-מה להתקיימותו לנצח, או לפחות ל”נצח” שלנו, לכל חיינו), העבודה שלנו תהיה קשה יותר, אבל ממש לא בלתי-אפשרית. אנחנו נצטרך לצאת קצת החוצה ולהסתכל מעט מרחוק יותר, כדי להצליח לבחור את הדרך שלנו להתמודד.

כך או כך, אֵבֶל הוא רגש קשה, אבל גם מאוד בסיסי בחיים. אֵבֶל לא קורה רק סביב אובדן אדם אהוב או אובדן תודעת הביטחון שחיינו בה. אנחנו מתאבלים על ארץ שעזבנו, על אדם שאהבנו וכבר לא, על נישואים שכשלו, על יכולת פיזית או מנטלית שאיבדנו. רוב החיים הבוגרים שלנו אנחנו גם מתאבלים במידה מסוימת על אובדן תום הילדות, בייחוד אם לא התמזל מזלנו לחיות ילדות מספקת (מה שמראה לנו שביכולתנו להתאבל אפילו על דבר שמעולם לא היה לנו. אנחנו מתאבלים גם על חלום שלא הגשמנו).

מה עושים?

• חשוב לתת מקום למגוון הרגשות המלווים את האֵבֶל. כעס ומחאה, עצב עמוק ואף דיכאון, ייאוש וגם קבלה. “לתת מקום” משמעו פשוט – להרגיש אותם. לא לפחד להרגיש, לא לפחד לטבוע ברגש. אנחנו יצורים סתגלניים וחזקים מאוד וביכולתנו לשחות בים הרגש בלי לטבוע, ולצאת לחוף מבטחים כשנרגיש מוכנים. אומרים “לתת לגל לעבור”. לפעמים, כדי שיעבור, אנחנו צריכים לשחות איתנו בעצמנו.יחד עם זאת כדאי לשים לב לרגשות מעכבים שאינם מסייעים בעיבוד האובדן. רגש אחד מרכזי כזה הוא אשמה, והיא מציפה אותנו הרבה פעמים דווקא במקרים שבהם מערכת היחסים עם מה שאבד לא היתה שלמה או טובה כל כך. רגשות האשמה אינם מועילים לא לנו ולא לדבר/אדם שאיבדנו, ויותר מזה, הם מנסים “לתקוע” אותנו במקום ולא להמשיך הלאה בחיינו. להתחבר מחדש לידיעה שהדברים אינם כולם בידיים שלנו יכול לסייע לנו לשחרר מרגשות אשמה.

• בשלבים קצת מתקדמים יותר, במקרה של מוות של אדם אהוב, למשל, אנחנו צריכים ללמוד לשנות את מערכת היחסים שלנו עם אותו אדם, שכעת איננו. אנחנו צריכים לפתח דרכים חדשות להתייחס אליו. אנחנו יכולים להתנחם בידיעה שמערכת היחסים שלנו תימשך, היא פשוט תהיה שונה. אנחנו צריכים לאפשר לעצמנו לבחור במערכת היחסים החדשה הזו, ולאהוב גם אותה, לצד הכאב. דבר דומה אנחנו יכולים לעשות עם ארץ שעזבנו, וגם עם אדם שעזבנו. גם עם הילד שהיינו אנחנו יכולים לנהל מערכות יחסים שונות: אפשר ללמוד לתת לו מקום גם בחיינו הבוגרים.

• במקביל, אנחנו יכולים ללמד את עצמנו לפתח תפיסה חדשה של עצמנו כדי לשקף את השינויים הרבים שהתרחשו סביב האובדן. לגלות דרכים חדשות ובריאות פיזית ונפשית להיות בעולם ללא האדם או הדבר שהיה ואיננו. למצוא אנשים, או עיסוקים חדשים כדי לנתב את ההשקעה הרגשית שהשקענו באותו דבר, מקום או אדם.

כאן חשוב לזכות את האספקט הדינמי של החיים, שכולל גם אותנו. אנחנו נוטים להזדהות עם מה שממלא את חיינו וזה טבעי וגם נכון במידה רבה. אבל חשוב שנזכור שיש לנו גם את האפשרות לשנות ולהשתנות, אפילו שינויים מהותיים. חשוב שנזכור שיש לנו את האפשרות הזאת כל עוד אנחנו בחיים, ללא תלות בגיל שלנו, במשך השנים שחיינו בארץ הזאת או למדנו את המקצוע או עבדנו בתפקיד או נשארנו בנישואים. על אף ההאחזות שלנו בקבוע והיציב, אנחנו יצורים יצירתיים וסתגלניים מאוד, וזה עומד לרשותנו כל עוד נבקש.

אחת הפריבילגיות בעבודה עם אֵבֶל היא לראות איך כל כך הרבה אנשים לומדים וגדלים מהניסיון ויוצאים מהאֵבֶל שלהם כשהם מסוגלים בצורה בריאה יותר עם אובדנים עתידיים. עם הזמן, הם לומדים מחדש את העולם שהשתנה בעקבות האובדן, ואת היכולות שלהם לפעול בתוכו.

זה המקום שבו נוכל לשים לב שמצבים קשים כמו אובדן מביאים איתם גם סוג של התעוררות, והבנה מחודשת של מה חשוב יותר ומה פחות, ולפעמים גם מה נראה לי עכשיו נכון, ומה לא. זו העמדה שממנה נוכל לנצל את ההזדמנות שמציע הקושי. “התגברות” או אפילו “תקומה” לא נעשות על אוטומט או מתוך כורח נפשי וגם לא מכורח הזמן. הן נעשות מתוך בחירה. וכך גם טבען: אנחנו בוחרים איך לקום, ולאן ללכת.